הנך נמצא כאן:

ההיסטוריה של זרי הכלה

נראה שלפרחים היה מאז ומעולם חלק חשוב בטקסי חתונה, ובתקופות ובמקומות שונים בחרו להשתמש בפרחים כחלק משמעותי מטקס הנישואין המקדש את הזוגיות. זר הכלה מסמל בתרבויות רבות המשכיות ופוריות, ומשום כך הוא קיבל תפקיד נכבד בחתונות בתרבויות שונות, כבר מימי יוון העתיקה.

ביוון העתיקה, עוד בימים שלפני הספירה, הכלה נהגה לשאת עליה עלי קיסוס כסמל לאהבה הנצחית שהיא רוחשת לבן זוגה. הקיסוס, שנחשב בתקופה זו כמתנת חתונה מן הטבע, היה אסוף כזר כלה או עיטר את ראשם של בני הזוג. גם באימפריה הרומית לא נזנחה מסורת זו, ובתרבות זו החתן והכלה נהגו לאחוז בזרים המכילים שיני שום ועשבי תיבול שונים כגון רוזמרין. הרומאים האמינו שלעשבי התיבול סגולות שונות כגון פריון ונאמנות, ושלשום ישנן סגולות של הרחקת רוחות רעות, מזל רע, מחלות ומזיקים העלולים לפגוע בחתן ובכלה בעתיד. באותה תקופה רווחה האמונה ששילוב בין עשבי תיבול בעלי משמעויות שונות יהווה מעין ברכה עבור הזוג הצעיר. לדוגמא, שמיר נחשב לתבלין התשוקה, וכאשר הוא נישא יחד עם השום, המשמעות הייתה שהכלה תחשוק אך ורק בבעלה עד כץ הימים. מרווה, לעומת זאת, מסמלת את החכמה, ויחד עם השום האמינו שהחתן יגלם בו את החכמה, וישמור על כלתו מכל פגע.

עם הזמן, העשבים והתבלינים פינו את מקומם לפרחים, שהמשיכו לקבל משמעויות שונות ולסמל את טהרתה של הכלה. כמו כן, הפרחים נבחרו משום שהם משלבים צבעים ססגוניים, ריחות נעימים, ופריחתם הושוותה לאהבתם של בני הזוג.

במסורת הנוצרית נהוג שבסיום החתונה נאספות כל הרווקות, והכלה נעמדת כשגבה מופנה אליהן וזורקת לעברן את זר הכלה. כל הנשים מנסות לתפוס את הזר, ולפי המסורת הבחורה שתצליח תהיה הבאה בתור להתחתן. מקורותיה של מסורת זו הם בכך שבעבר נהגה הכלה להעניק את זר הכלה שלה לחברתה הטובה ביותר, על מנת להגן עליה מפני מזל רע ולהעניק לה ממזלה הטוב ששפר עליה במציאת חתן. מסורת זו התפתחה לאמונה שהרווקה שהזר יגיע לידיה תהיה הבאה להתחתן.

באנגליה הויקטוריאנית ניתן לאתר את השורשים למנהג הנוצרי של השלכת זר הכלה על הנשים הרווקות בחתונה. שם, הפרחים שימשו כשליחים סודיים של זוגות נאהבים, והם העבירו מסרים ומשמעויות שונים בין בני הזוג. בתקופה זו ייחסו לכל פרח סגולות מיוחדות, ובהתאם לכך נבחרו בקפידה הפרחים שנשלחו על ידי בני הזוג. בחתונות באנגליה הויקטוריאנית אחזו הכלות בזר ורדים ועלי קיסוס: הקיסוס ייצג נאמנות נצחית ואושר, והוורדים ייצגו אהבת אמת טהורה. מסורת זו נשתמרה על לימינו, וגם כיום ממשיכים להתייחס לוורדים כאל סמלים של רומנטיקה, אהבה ותשוקה. באנגליה הויקטוריאנית גם החתן נהג לשאת עליו פרח אחד מבין אלו שהיו על זר הכלה, זאת משום שעוד במסורת של ימי הביניים, נהג האביר להתלבש בצבעי אהובתו על מנת להכריז על אהבתם ולהפגין אותה בפומבי. מסורת נוספת שהייתה נהוגה באנגליה הויקטוריאנית הייתה שלאחר החתונה, שתלה הכלה את עלי הקיסוס שהיו בזר הכלה שלה, ואת הקיסוס שצמח היא נהגה להעביר לבנותיה ולפעמים אף לנכדותיה, על מנת שישמש אותן בזר הכלה שלהן, ויביא להן את אותו המזל שהיא זכתה לו עם בן זוגה.

אצל המוסלמים התקיימה מסורת של שימוש בכתר העשוי מעלי עץ התפוז בטקס החתונה. עלים אלה נחשבו סמל חתונה מסורתי לצניעות וטוהר, ועליו הירוקים נחשבו למייצגים אהבה נצחית. מחירם של עלי עץ התפוז היה יקר ביותר, וזה אפשר רק לאוכלוסייה העשירה לרכוש אותו.

בחלק מהמדינות, המסורת של שימוש בפרחים בטקס החתונה נשאר עמם עד היום. בגרמניה, הכלה והחתן נהגו לאחוז נרות עם פרחים וסרטים הקשורים אליהם בזמן הטקס. בהודו, לאחיו של החתן היה תפקיד חשוב של פיזור עלי כותרת על החתן והכלה בסוף טקס החתונה על מנת לגרש רוחות רעות. בשוודיה, השושבינה נשאה עימה זר קטן של צמחי תבלין ארומאטיים, והחתן נהג לשאת קורנית בכיס מכנסיו בטקס החתונה על מנת להפחיד ולהרחיק טרולים מהאזור. באוסטריה, הכלות נהגו להכתיר את ההינומה בפרחים, שסימלו שם את החיים. באנגליה, הכלה והשושבינות יצאו מהכנסייה ביחד, כשילדה קטנה הובילה אותן בזמן שהיא זורקת פרחים על המעבר, זאת כדי שלכלה יהיו חיים מלאים בפרחים ובאושר. מסורת זו ממשיכה בחתונות מודרניות גם בישראל עם "ילדות פרחים", שצועדות לפני הזוג עם סלסלה מלאה בעלי כותרת של פרחים אותם היא משליכה על המעבר, כדרך לומר "תהא דרככם סוגה בשושנים".

למרות שבמחצית הראשונה של המאה העשרים השתמשו פחות בזרי כלה, בעשורים האחרונים חשיבותם עלתה מחדש. הפרחים מאז יוון העתיקה לא איבדו את משמעותם ואת הסמליות שלהם בטקס המיוחד של החתונה. הנסיכה דיאנה, לדוגמא, נשאה עליה ביום נישואיה זר כלה עם עשרת אלפים פרחים לערך. השורשים של המסורות הללו מתגלמים עד היום בזר הכלה, שבנוסף לרעננות, היופי והניחוחות שבו, מוסיפים גם ערך היסטורי וסמלי לטקס המיוחד.